בלוג
קצת היסטוריה ומידע כללי
ריקוד הוא התנועעותו של גוף האדם תוך יצירת תבניות תנועתיות הנושאות משמעות או מידע (אסתטי, רגשי, חברתי), בדרך כלל באופן קצבי ולצלילי מוזיקה, המתבצעת או כאומנות מול קהל או למטרות בילוי, טקסים חברתיים, מסורתיים או דתיים, פולחן, ספורט, ריפוי וכדומה. המילה ריקוד מתארת גם שרשרת מסוימת, מוגדרת ומקובעת, של תנועות ריקוד, למשל: הריקוד "צדיק כתמר" או ריקוד גשם אינדיאני. בהרחבה מתאר המושג התנועעות של חיות או עצמים המזכירה ריקוד אנושי: "דבורת הדבש רוקדת ריקוד המודיע על מיקומו וכמותו של מזון"; "הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים" (תהילים קי״ד ד׳).
בעברית של ימינו משתמשים במושג מחול לתיאור כל סוג ריקוד שמיועד להיות מבוצע מול קהל ונתפס כאומנות, בניגוד לצורות ריקוד שמבוצעות למטרות אחרות.
הריקוד נוצר בשחר האנושות, כחלק מרכזי של הפולחן האלילי. במהלך ההיסטוריה נחשב הריקוד לתחום עממי יחסית לשאר האומנויות, בעיקר משום שאינו דורש השכלה וחומרי גלם.
המונח "ריקודים סלוניים" מתייחס לסגנון ריקודי זוגות המבוססים על סגנונות אשר התפתחו בכל רחבי העולם ואומצו בתרבות המערבית. ריקודים סלוניים החלו כריקודים עממים ועם הזמן התפתחו והפכו לתחום תחרותי.
בשנים האחרונות, עם התפתחות תוכניות המציאות, זכה תחום הריקודים הסלוניים לחשיפה שהביאה לפופולריות עצומה. בין תוכניות אלה בולטת התוכנית "רוקדים עם כוכבים". התוכנית מראה את הצד הזוהר של הריקוד, הדגש הוא על התלבושות ושואו ולאו דווקא על הפן המקצועי.
הריקודים הסלוניים שרואים בהופעות שונים לחלוטין מן הריקודים הסלוניים בתחרויות. בהופעות לא חלות שום הגבלות תנועתיות על הזוג. מטרת ההופעה היא לבדר את הקהל, לרגש אותו ולעניין אותו וכל תנועה היא מותרת. לעומת זאת בתחרויות יש חוקים ברורים ונוקשים בכל ריקוד וריקוד אשר חלים על הזוג. העמידה בחוקים זהו אחד הקריטריונים לפיהם הזוג נשפט, בין היתר.
קיימים עשרה ריקודים בסיסים בתחום הריקודים הסלוניים אשר מתחלקים לשתי קבוצות של חמישה ריקודים. כאשר לכל קבוצה סגנון ואופי שונים.
ריקודים לטינו-אמריקאים
הריקודים בקטגוריה הזאת הם מאמריקה ומהמדינות הלטיניות. כאן הלבוש הוא שונה. לגברים יש חופש בלבוש שלהם יחסית לריקודים האירופאים, והנשים לרוב לובשות שמלות קצרות ואפילו משנות ה-2000 ראינו המון בנות זוג מגיעות בביקיני מושקע והבן זוג בלי חולצה.. לכל ריקוד אופי, סגנון וקצב משלו. הריקודים הלטינים נחשבים לשמחים ומשוחררים יותר לעומת הריקודים האירופאים שנחשבים ליותר רציניים. הסדר רקדים בתחרות הוא:
אצל חובבנים: 1. סמבה | אצל מקצוענים: 1. צ'ה צ'ה צ'ה 2. סמבה 3. רומבה 4. פאסודובלה 5. ג'ייב |
סמבה (SAMBA) – במקור ריקוד ברזילאי. מהווה חלק אינטגרלי מן הקרנבל בברזיל. רוקדים בקצב הבאונס. ריקוד שמח וקיצ'י.
צ'ה צ'ה צ'ה (CHA CHA) – ריקוד קובני במקור. ריקוד חזק אך באותו זמן מנסים להראות את האהבה בין בני הזוג. רגליים תמיד חזקות ומחדדים כל תנועה. גם בריקוד הזה הבת זוג משחקת עם הבן זוג. אך הבן זוג לרוב שולט בה ולא נותן לה לברוח כל כך מהר.
רומבה (RUMBA) – ריקוד שמקורו בקובה, נחשב לריקוד האהבה. בעל הקצב האיטי יחסית לשאר הריקודים הלטינים. בת הזוג מסמלת מאהבת חושנית שלא תמיד תתן לבן זוגה לקחת אותה. היא משחקת איתו; ובן הזוג מנסה להשיג לעצמו דייט).
פאסודובלה (PASO DOBLE) – מקור הריקוד הוא במלחמות השוורים בספרד. בן הזוג מסמל את המטאדור או את השור והבת זוג מסלמת את השור או את הבד האדום שהמטאדורים מחזיקים בקרבים. כיוון שמקור הריקוד הוא ספרדי הוא משלב בתוכו תנועות שלקוחות מסגנון הפלמנקו הספרדי. לפני הכל הריקוד היה בריקודי סטאנדארט וכשריקודים סלוניים התפתחו הריקוד הגיע ללאטין במקום הטאנגו.
ג'ייב (JIVE) – כולל בתוכו תנועות של טוויסט ורוקנרול, ריקוד קופצני ושמח. הבת זוג מתגרה בבן הזוג שלה. והבן זוג חייב לרדוף אחרי הבת זוג. הריקוד יוצר משחק בין שני אוהבים/
ריקודי סטאנדארט או ריקודים אירופיים
הריקודים בקטגוריה זו מקורם באירופה. הזוג חייב להיות במגע מתמיד לאורך כל הריקוד, אסור להם לעזוב ידיים מתחילת הריקוד ועד סופו. הגבר לובש חליפת טוקסידו והאישה מעין שמלת ערב בה משולבת יצירתיות רבה. הסדר רקדים בתחרות הוא:
אצל חובבנים: 1. ואלס אנגלי 2. טנגו 3. ואלס וינאי 4. פוקסטרוט 5. קוויקסטפ | אצל מקצוענים: 1. ואלס אנגלי 2. טנגו 3. פוקסטרוט 4. קוויקסטפ 5. ואלס וינאי |
ואלס אנגלי (SLOW WALTZ) – המכונה גם ואלס איטי, הוא ריקודים סלוניים פרוגרסיבי המאופיין בתנועות ארוכות וזורמות וגבהים דמויי גל של הרקדנים על רחבת הריקודים. זה שונה מה- ואלס צרפתי וכמה ואלס וינאי על ידי תנועותיו הגדולות על רחבת הריקודים והקצב האיטי שלו. כמו שאר הוואלסים, המוזיקה שמלווה אותה נמצאת. ואלס זה הבחין רשמית מאחרים במהלך שנות העשרים של המאה העשרים, כיום הוא רוקד חברתית או תחרותית בעיקר כאחד מחמשת הריקודים הסטנדרטיים של ריקוד ספורט.
טנגו (TANGO) – ריקוד ארגנטינאי במקור. הגיע מלאטינו אמריקאיים לפני שריקודים סלוניים ניהיו תחרותיים רשמית והתפתחו בעולם . הוא היה במקום הפסודובלה בלאטין. היסטוריונים של המוזיקה חלוקים על מוצא ריקוד הטנגו, אך ידוע שהטנגו נוצר מקצב התופים של העבדים האפריקאיים שנקרא גם טנ-גו. לטנגו קדמה המילונגה ובטנגו בעיקר בתחילה ניכרת ההשפעה של המילונגה. במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ארגנטינה ובמיוחד בואנוס איירס היו יעד לגל הגירה גדול. המהגרים הביאו איתם את תרבותם וייתכן שכך הגיע הכלי הייחודי לטנגו הבנדונאון. כמו כן מתפתח סלנג המכונה לונפרדו שרבים משירי הטנגו הקלאסיים משלבים מילים מסלנג זה. טנגו נחשב בתחילתו לריקוד נחות עקב חושניותו ורקדו אותו בבתי בושת ולאחר מכן בתי קפה. כיוון שהטנגו נחשב ללא ראוי לנשים מהוגנות לא היו בנות זוג וגברים רקדו עם גברים.
סלוופוקס/פוקסטרוט (SLOW FOXTROT) – הוא ריקוד סלוני אלגנטי במקצב 4/4, אף שבראשית המאה ה-20 היה ריקוד מהיר (קוויקסטפ) הוא נפוץ יותר בגירסתו האנגלית האיטית, העדינה ורכת התנועות המכונה סלאו-פוקס (SLOW FOX). הריקוד היה נפוץ במיוחד בשנות ה-20 ושנות ה-30 של המאה ה-20 ועבורו נכתבו קטעי מוזיקה ושירים לביג בנד. הריקוד התפרסם ב-1913 על ידי אמן הוודוויל הארי פוקס. חשיבותו של הריקוד טמונה, בין השאר, בהיותו הראשון אשר הכניס את הספירה האיטית (SLOW) בעלת שתי הפעמות. אחד הריקודים המורכבים והקשים בתחום הריקודים הסלוניים כיוון הוא מצריך רמה גבוה של שליטה על הגוף.
ואלס וינאי (VIENNESE WALTZ) – הוא ריקוד סלוני וריקוד עם בקצב של שלושה רבעים. בצורתו העיקרית הריקוד נעשה בזוגות. הוואלס נעשה אופנתי לראשונה בווינה בשנות השמונים של המאה ה-18, ומשם התפשט למדינות נוספות בשנים שלאחר מכן. הוואלס הפך למודל ליצירתם של ריקודים סלוניים נוספים.
בין הוואלסים הנודעים נמנים "הדנובה הכחולה" (AN DER SCHÖNEN BLAUEN DONAU), יצירתו של יוהאן שטראוס (הבן), ו"ואלס הפרחים" (WALTZ OF THE FLOWERS) מתוך הבלט "מפצח האגוזים" שהולחן על ידי פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי.
קוויקסטפ (QUICKSTEP) – בתרגום לעברית "צעד מהיר". הוא ריקוד קלאסי שנמנה כאחד מעשרת הריקודים הסלוניים. הקוויקסטפ הוא המהיר ביותר מכל חמשת הריקודים הקלאסיים, והוא מכיל קפיצות רבות, בהן הזוג עדיין חייב להישאר צמוד זה לזה. הריקוד נרקד בדרך-כלל אחרון או לפני האחרון בתחרויות קלאסיות, מכיוון שהוא (או הוואלס הווינאי) המהיר מכולם.
